הצלחה טיפוס לעומת תעופה

משפטים תוקעים בסדר אקראי:

  • אם היית ממש רוצה את זה, היית עושה את זה.
  • אם לא עשית עד עכשיו, סימן שזה לא ממש חשוב לך.
  • כשיודעים מה רוצים, זה קורה, אני אחכה…
  • צריך קודם להבין לאן הולכים ורק אחר כך ללכת.
  • נו, מה הבעיה, צריך פשוט לנסות, מקסימום זה יצליח (כן, כן, זה בהחלט יכול להיות משפט תוקע).

כמה פעמים שמענו את המשפטים האלה, או משפטים דומים לאלה, ופשוט המשכנו לא לעשות שום דבר חוץ מלהיות מתוסכלים?

ואז זה מחמיר, אנחנו פוגשים אנשים שמצליחים לעשות את מה שהם רוצים (ומה שגם אנחנו רוצים בסתר או לא בסתר ליבנו) ושואלים אותם איך???

חלקם יגידו, אני פשוט ידעתי מה אני רוצה לעשות ועשיתי את זה. תודה באמת. עזרת לי מאוד.

יזמים ויזמיות בתחילת דרכם ואפילו בעלות ובעלי עסקים, יגידו שהחלק המאתגר ביותר בתחילת הדרך זה לדייק. לדייק את הרעיון, את העסק, את השירות, את הקהל שלי. והמוקש הוא, שבהתחלה קשה מאוד לדייק, משום שצריך להתנסות ולראות – מה מתאים לנו, מה מתאים ללקוחות. ביצה ותרנגולת.

אז למזלנו, אנחנו לא ביצה ולא תרנגולת. ויש לנו יכולת לעבוד בשני מסלולים במקביל. כן, זו  התשובה, שני מסלולים במקביל.

המסלול הראשון הוא מסלול הבהייה: זה השלב שבו יושבים ובוהים – לא לדאוג, מדובר בבהייה אקטיבית. למה הכוונה?

במסלול הזה, מתלבטים, מתייעצים, כותבים, מוחקים, מחפשים רעיונות, רק כדי לפסול אותם על הסף, מקנאים באחרים שעשו זאת, מנסים להבין  איך ומה בדיוק הם עשו, מגבשים ומתכננים, רק כדי לגלות יום למחרת שזה ממש לא מרגיש נכון. ואז מתחילים שוב מהתחלה.

זהו מסלול של דגירה, הבשלה. והרבה פעמים זה מרגיש שלא קורה שום דבר. בטח ב”עולם האמיתי” לא קורה שום דבר. אבל בד”כ, בפנים, בתוכנו, בתובנות שלנו, במסקנות שלנו, בלמידה העצמית שלנו, קורה הרבה. הרבה קורה גם במוכנות שלנו לצאת לדרך.

הרבה אנשים מבקרים את עצמם על כך שלפעמים זה לוקח להם הרבה מדי זמן והם מרגישים ששום דבר לא זז. אלא ששלב הבהייה חשוב מאין כמוהו, וכדאי לדעת לעשות אותו בצורה מסודרת.

נדלג למסלול השני – מסלול הניסוי והטעייה/תהייה: זהו מסלול שבו מעזים ומתנסים. גם אם נשמע שהרעיון מופרך או לא סביר – לומדים אותו קצת יותר לעומק ומתנסים בו. אם באופן עצמאי ואם על ידי כך שהולכים להתנסות אצל מישהו שעשה זאת, למשל, עובדים בתחום. לא ממש מחכים שזה ירגיש הכי נכון, אלא רק נכון בחלקו, ואז מנסים שוב. לפעמים טועים – ואז תוהים איך זה קרה, לפעמים מצליחים ומאוד שמחים. ובכל מקרה, פשוט ממשיכים.

כי למרות שזה מקומם וחבל שזה לא אפשרי: אלא שלשחות אי אפשר ללמוד בהתכתבות. צריך להיכנס למים.

אז כן, עובדים במקביל. נכון, זה הרבה יותר קל להגיד, והרבה יותר קשה לעשות.

כי בדרך כלל בשלב הזה עולים שוב הספקות, הפחדים, החששות. הקולות שאומרים: חבל על הזמן לעשות משהו שלא מתאים, עדיף לחכות. הפחדים: שזה לא יצליח, ואז מה יגידו (ומה אני אגיד על עצמי) או שזה כן יצליח ואז יש עוד ערימה של פחדים. החששות הפרקטיים: זה בזבוז של כסף וזמן, היינו יכולים לעשות משהו אחר יותר טוב. מה בדיוק?

אנחנו מחפשים קיצורי דרך. בעיקר קיצורי דרך להרגשה של ביטחון. אבל האמת היא שאין כאלה. באופן פרדוכסלי – הכי קצר זה להתנסות ואז לדעת אם זה מתאים או לא מתאים, ולהמשיך לשלב הבא. כי האפשרות השנייה, של לחכות לדבר הנכון, אורכת הרבה יותר זמן.

שורה תחתונה – איך עושים את זה?

בדרך להצלחה בכל תחום צריך להשקיע זמן חשיבה ותכנון, לערוך מחקר ובדיקות, לגבש תוכנית פעולה ובמקביל, לעשות פיילוט, להתנסות, לאסוף הצלחות קטנות וגדולות ולדייק גם את הרעיון וגם את הדרך אליו.

צועדים מנקודה לנקודה – וגורמים לדברים לקרות.