IMG_20160823_221156כבר שלושה ימים היד שלי ניגשת אוטומטית לשלט של הטלוויזיה ומעבירה לערוץ האולימפיאדה. הפתעה! האולימפיאדה הסתיימה…

בצר לי, ישבתי לכתוב פוסט פרידה, וגם לנסות להסביר (לעצמי ולשואלים הרבים) מה מושך אותי כל כך במפגני הספורט האדירים האלו.

אז מה למדתי מהאולימפיאדה?

שכל אחד צריך שתהיה לו מטרה:

ירדן ג’רבי ראתה את יעל ארד זוכה במדליה, היא היתה בת 6, וכבר אז שאלה איך קונים כרטיס לאולימפיאדה. את השאר אתם מכירים.

שכשיש לך תשוקה לדבר, שום דבר (כולל לא אתה עצמך) לא יעצור אותך:

אנתוני ארווין, הוא השחיין המבוגר ביותר (בן 35) שזכה במדליית זהב באולימפיאדה זו. הסיפור האישי שלו הופך את ההישג הזה לגדול אפילו יותר. הוא זכה במדליה באולימפיאדת סידני לפני 16 שנה, נשר מהלימודים, התמכר לסמים ועוד שלל הפרעות כאלה ואחרות. אבל הוא פשוט לא יכול היה להישאר מחוץ לבריכה, הוא הרגיש שהוא חייב לחזור ועשה את כל הדרך חזרה עד להישג האחרון.

שהתמדה זה כל הסיפור (או לפחות חלק גדול מההצלחה):

זו היתה האולימפיאדה השביעית של אוקסנה צ’וסוביטינה. גם היא כבר לא ילדונת, בת 41. והיא כמעט זכתה במדליה על שולחן הקפיצות. היא פשוט עושה את מה שהיא עושה הכי טוב, והכי חשוב, היא ממשיכה לעשות. גם היא התמודדה עם קשיים עצומים, מחלה של בנה, מעברים בין מדינות והיא עדיין ממשיכה לקפוץ…

שמצוינות זה ממש חשוב, וגם לא פחות חשוב להיות בן אדם:

הכול כבר נאמר על סימון ביילס המתעמלת האמריקאית, שאמנם רק בת 19, אבל כבר נחשבת אגדית. מה שהיה מקסים בעיני, הוא דווקא לצפות בה בין התרגילים, כשהיא מחכה לחברות שלה, איך היא מעודדת אותן, כמה היא שמחה בשמחתן, איך היא משתפת ומצחיקה ברשתות החברתיות ואיך היא נהנית מתשומת הלב בענווה וחינניות תוך שהיא גאה בהישגים שלה.

שלפעמים יש הפתעות בחיים וצריך לדעת לקפוץ על ההזדמנות:

דנאל לייבה לא היה אמור להשתתף באולימפיאדה הזו. חברו לנבחרת האמריקאית בהתעמלות מכשירים נפצע, הדלת נפתחה ודנאל לייבה הלך על זה בכל הכוח והשיג 2 מדליות. ככה הוא חגג את ההישג.

שעזרה מגיעה ממקומות בלתי צפויים כשצריך אותה:

שתי ספורטאיות במוקדמות לריצת 5,000 מטר נתקלו זו בזו, שתיהן נפלו. בעקבות הנפילה נפצעה אחת מהן, וחברתה חזרה ועזרה לה לרוץ עד קו הסיום. שתיהן הגיעו הרחק אחרי כולן, אבל בזכות העזרה ההדדית הוועד האולימפי החליט לאפשר לשתיהן לרוץ בגמר. תמצית הרוח האולימפית.

שיש דבר כזה שלמות וזה לא חייב להיות מושלם (למרות שזה היה ממש קרוב לזה):

השחיין האמריקאי מייקל פלפס, המתעמל היפני אוצ’ימורה, הקופצים הסיניים לבריכה, המתעמלות האומנותיות הרוסיות, הג’ודוקא הברזילאית שעלתה מהפבלות, האצן הג’מייקני יוסיין בולט ועוד רבים, רבים, רבים…

שכשלא משיגים את מה שרוצים, זו נקודת פתיחה לפעם הבאה:

היה מרגש לראות את שגיא מוקי עומד בעיניים דומעות ומתראיין לאחר ההפסד בקרב על הארד ומסמן את היעד הבא: אולימפיאדת טוקיו 2020.

ועוד משהו על ניצחון הרוח על החומר עם קצת גאווה ישראלית:

כל הדוגמאות שהובאו כאן ומצוינות בכלל מוכיחים, שבשביל לנצח, צריך הרבה כוח מנטלי, צריך שהראש והלב יהיו במקום הנכון וצריך שהרוח, הנחישות, והרצון יגברו גם על הקשיים.

ב 7 בספטמבר, יחלו בריו המשחקים הפראלימפיים. לאורך השנים, הספורטאים שלנו מביאים מדליות, כבוד ובעיקר הרבה הוכחות לעצמם, שהם ניצחו והם מנצחים, קודם כל בשביל עצמם.

ועכשיו איך זה קשור למקצוע שלי?

מבחינתי, אירועי ספורט כמו אולימפיאדה, מונדיאל, טור דה פרנס או כל אירוע ספורט שאליו מגיעים הטובים בתחומם הם “ספרות מקצועית“. לראות את הספורטאים בתנועה ולראות את המאמנים שלהם והצוותים המקצועיים, זו השראה נטו לעשייה שלי.

כשאני עובדת עם הלקוחות שלי בתהליכים פרטניים ובקבוצות – אלו בדיוק הנקודות שעליהן אנחנו שמים דגש: מטרות שחשובות להם, זיהוי התשוקה לדבר, עוצמה פנימית, נחישות והתמדה, תוכניות פעולה לטווח ארוך, ניצול הזדמנויות, גישה אופטימית ומיינד-סט (הלך רוח) של הצלחה.

וחוץ מזה, זה פשוט כיף.